סיפור "דור עיקש ופתלתול" [לב, ה].
מתוך עלון אוצרות הפרשה (לפרשת האזינו)
אנו עדים היום לתופעה של דור עיקש ופתלתל, לעיתים עקשנות שאינה מובנת. ובעיקר אמורים הדברים לבני הנוער אשר אינם מוכנים לשמוע בקול הוריהם המבוגרים הנחשבים בעיניהם כשייכים ל"דור הישן", שאינו מבין את "הראש" של הדור הצעיר. כמה אמהות ואבות הפכו לאומללים וחייהם נהרסו בן–רגע כאשר נודע להם שבנותיהם החליטו יום אחד להיפגש עם בחור... ערבי. לא מועילים כל השכנועים, האיומים, ההפחדות והסכנות הכרוכות בקשר מסוכן זה. העקשנות במקרה זה אינה מובנת.
וכך סיפרה אם לשבעה ילדים שגם אותה פקד אסון איום ונורא:
בתי הבכורה היא ילדה יפה וחכמה, בעלת מידות נעלות. כל בקשה ולו הקטנה ביותר אליה מיד נענתה בחיוב. דיבורה היה שקט ונעים, נועם הליכותיה העיד עליה כאלף עדים כי היא בת ישראל כשרה וצנועה שבוודאי תינשא לבחור ישיבה מהמובחרים שבמובחרים. היה בנינו אימון רב. היא סיפרה לי על כל המתרחש בכיתתה ואף עם חברותיה. בכיתתה היא הייתה התלמידה המצטיינת. החברותית... היה לי נחת של ממש ממנה. אולי אפשר לומר שהיא הייתה חלומה של כל אימא. חודשיים לפני שהגיעה לגיל שמונה עשרה, התקשרה אלינו מישהי והציעה לי לבדוק היטב מה קורה עם בתנו. אמרתי לה שאיני יודעת על מה היא מדברת. הבת שלנו בסדר גמור ואיננו עוקבים אחריה. סיפרתי זאת לבתי. היא האדימה קצת ואמרה, שכנראה מדובר באישה קנאית שרוצה סתם כך לרכל, אך ראיתי שהדברים עושים עליה רושם כלשהו. מספר ימים חלפו, ואנחנו מרגישים תכונה מסויימת סביבנו. חברות שהיו איתה תמיד, חדלו מלבוא. כמה מהן הזהירו אותנו ברמזים עבים מאוד, שמשהו לא טוב עובר עליה, אבל אנחנו ביטלנו זאת. חשבנו שאולי אירע סכסוך כלשהו והן מנסות לטפול עליה כל מיני דברים. לא העלינו על דעתנו, שמשהו נורא ואיום עומד ליפול עלינו.
ביום ההולדת השמונה עשר שלה קניתי לה מתנה יקרה: שרשרת פנינים עם תליון בצורת לב, משובץ ביהלומים קטנים. משהו נדיר ויקר. כתבתי לה ברכה ארוכה בחרוזים. הכנסתי בה את כל הרגשות שלי כלפיה, כמה אני אוהבת אותה והיא יקרה לי. חיכיתי בקוצר רוח שתשוב מהסמינר, ממש הסתכלתי על השעון וספרתי את הדקות. אבל היא לא שבה מהסמינר. בתחילה חשבתי שהיא סתם כך מאחרת, אך השעות חלפו עברו, והיא אינה מגיעה. התקשרנו למחנכת שלה בסמינר, וזו אמרה שהיא כלל לא הגיעה באותו היום ללימודים! התחלנו לדאוג. מעולם לא קרה דבר שכזה.
התחלנו להתקשר לחברות, ואט אט נחשפה בפנינו האמת, והיא הייתה נוראה. כל כך נוראה עד שלא רצינו להאמין בה. ביום בהיר אחד וללא הודעה מראש, בתנו החליטה לברוח מאיתנו. היא המתינה בשקט ליום הולדתה השמונה- עשר, בו תהיה ברשות עצמה – והלכה מהבית, כדי להתרחק מאיתנו ומהחינוך שלנו. חיינו הסתיימו באותו היום. בתנו הבכורה, שנתנו לה את כל הלב, פשוט קמה ורצחה אותנו בנפש.
מאז ועד היום אנו קמים בבוקר, מתפללים, בעלי הולך לעבודה, הילדים למוסדות החינוך, אבל הם יודעים היטב, שהוריהם "מתים" מבפנים. משהו כבה בנו, ואין אנו יכולים להדליק זה את זה, כי אין ממה. לא ידענו היכן טעינו, אך עד מהרה התברר שהכל בגלל חברה רעה אחת, שמשכה אותה לתהום, ואנחנו עוד נתנו לה להיכנס לביתנו כחברה לכל דבר.
יום אחד נודע לנו שבתנו התחתנה עם בחור... ה' ירחם, בחור... ערבי!!! לא האמנתי שזה יקרה לנו, משפחה של בני תורה, בתנו תינשא עם בחור ערבי! בשנים הראשונות לא יכולתי לעצום עין. ימים, שבועות וחודשים לא ישנתי שינה אחת ראויה. הייתי מתפללת לה' – ואני מתביישת לספר זאת – שה' ישלם לה על הצער והכאב שגרמה לי, לבעלי ולילדיי. הייתי מתחננת להקב"ה, שלבתי לא יצא אושר מהכאב שהנחילה לנו, מהיגון והקדרות שנסכה בנו. כיום אני יודעת, שזו הייתה שנאה שנבעה מאהבה. כשאדם אוהב מישהו, והוא מתנכר לו – האהבה הופכת לשנאה, וזה מה שקרה לי. הייתי יושבת עם שרשרת הפנינים שקניתי לה ובוכה בכי תמרורים, מסתכלת על הלב המוזהב, המשובץ ביהלומים ושואלת: "לב זהב רציתי לתת לך? מאיפה צמח לב האבן שבתוכך?" הייתי מצמידה ללבי את השרשרת, שהייתה הזיכרון היחיד שלי ממנה, מייללת ומתייפחת.
כעבור שנה נולד לה ילד, וכעבור שנתיים עוד אחד. לנו זה כאילו לא נגע. הפצעים לא התאחו, מה עוד שהסיפור התפרסם, פגע בשידוכי שאר הילדים. איכשהו נודע לנו שהניצוץ היהודי בקרבה כנראה נדלק וזה אולי כתוצאה מהסבל, ההשפלה, המכות שהיא קיבלה בכפר הערבי בו הם חיו. היא הייתה בודדה בעולם, נתונה בידיו של בעל אכזר. מתברר שזה החל כשנה לאחר הנישואין אך היא התביישה לספר. תמיד היה לה כבוד עצמי מפותח. בצורה כלשהי היא החלה לשגר מסרים, אך אנחנו התעלמנו. לא רצינו שום קשר איתה. תקופה ארוכה התעלמנו, עד שיום אחד הגיעה אלינו הידיעה, שבתנו מאושפזת בבית רפואה לחולי נפש, ועוד במחלקה סגורה... לא חיכיתי אף רגע. קמתי ונסעתי לשם. ומה שראיתי – המם אותי עוד יותר מכפי שהייתי המומה ומיוסרת עד אז.
בתי המקסימה הפכה לשלד שבור, ללא הבעה, ללא זיק של הכרה. מטופלת בתרופות וקשורה למיטתה כדי שלא תפגע בעצמה. ישבתי לידה ולא ידעתי מה לומר. הסתכלתי עליה, על הילדה שכל כך אהבתי וכל כך שנאתי, ופשוט התחלתי לבכות בכי תמרורים, על החיים ומבוכותיהם. התחלתי להגיע אליה כמעט כל יום, למרות כל הקושי. את הילדים שלה אנו מגדלים, משפחתו של בעלה כבר לא צריכה אותם. אני יושבת לידה ומספרת לה דברים, והיא לפעמים מגיבה ולפעמים לא. בכל מקרה, היא מנותקת לחלוטין ממה שמתרחש סביבה. בחודשים האחרונים היא מתקדמת מעט, ואני מתפנית לחשוב על כל העניין, וככל שאני חושבת, אני מתביישת בעצמי וחשה רגשי אשם נוראים על המצב אליו הגיעה. אמנם אני מדחיקה זאת עמוק עמוק, אך בפנים אני חשה קצת אשמה. הרי אני התפללתי שיהיה לה רע, אני ביקשתי והתחננתי לה' שישלם לה על מה שעשתה לי – ומה עכשיו? ה' נענה לתפילתי? מה עוללתי לעצמי? ריבונו של עולם! מה אנשים מעוללים לעצמם? מה אעשה עם האשמה הזו, ששוברת את לבי, את רוחי ואת רצוני להתמודד עם החיים? אין איש שיודע על התפילות הללו. היו אלה תפילות שנלחשו ביני לבין קוני, וכך גם רגשי האשם, ביני לבין קוני. ריבונו של עולם! מה הייתי צריכה לעשות? הרי היא הביאה את החורבן על עצמה! אך עם כל זה יש לי כאב. אני יודעת על התפילות שהתפללתי. במקום שאתפלל שתשוב, התפללתי שתיענש. והנה ה' שמע את תפילתי.
אני מבקשת מבנות ישראל הקדושות והטהורות, שילמדו מהניסיון של הבנות שכבר עברו את הסרט הזה. דעי לך, נערה תמימה, ההתלהבות הראשונית חולפת, ואז מתחילים החיים האמיתיים: משפחה, פרנסה, מגורים, התמודדויות. אי אפשר בלי משפחה. אדם לבד מול גורלו – עלול להגיע למחלקה סגורה, חלילה. אני כותבת להורים, שישקיעו את כוחם בקירוב ולא בהרחקה, בתפילה לקב"ה, שיפעיל את מידת הרחמים ולא את מידת הדין. לפעמים עלינו ללחום במשהו, רק עלינו לדאוג, שלא יהיה זה נגד עצמנו. ב"ה, היא הועברה למחלקה הפתוחה. היא כבר מדברת, על הילדים שלה ועל החיים בבית הרפואה. אינני מזכירה מילה אחת על שבע השנים הרעות. אני פוחדת לנפשה הרגישה, שסבלה בשנים האלה, כנראה, יותר משאני סבלתי. לי היו בעל ומשפחה תומכת. לה היו רק כאב מכות וצרות.
בתום אחד מהביקורים, אמרתי לה: "יש לי מתנה בשבילך". והיא שאלה: "לכבוד מה?" ואני עניתי: "לכבוד יום ההולדת שלך". והיא אומרת: "אבל הייתי בת עשרים וחמש כבר בחודש שבט". לא ידעתי מה לומר לה. הוצאתי את שרשרת הפנינים, עם הלב שקניתי לה ליום ההולדת השמונה עשר... ושתינו התחלנו לבכות בכי תמרורים. היא חיבקה אותי ואני אותה, ושתינו ישבנו על המיטה ובכינו על כל מה שעוללנו לעצמנו בשבע השנים האחרונות. ידעתי כי זהו בכי טוב. עד כה, הייתה במצב קטטוני, שזה מצב פסיכוטי של אפתיה מוחלטת. הבכי היה עבורי ובעבור צוות הרופאים – הצעד הראשון של חזרתה לשפיות.
אני מתפללת לאלוקים שישלח לה רפואה שלמה, שתשוב לעצמה, לחוכמתה, לנפשה לאישיותה, לילדיה. אני מתפללת, שסוף סוף בתי הבכורה האהובה תשוב אלי. סלחתי לבתי על הכאב והצער שהביאה לי. האם, ריבונו של עולם, תמחל גם לי? ואולי זו ההזדמנות לעורר ולאותת לאותם הורים שיש להם בנים/בנות שהם בבחינת "דור עיקש ופתלתול". חז"ל לימדונו את העצה לחינוכם: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" – יד ימין היא החזקה, היא המקרבת, להתקרב אליהם ולא להתרחק ח"ו (אור דניאל)
סבלנות חינוכית היא גבורה נפשית. אם נשאל כל הורה מהו הדבר החשוב ביותר שצריכים ההורים לצורך גידול הילדים בוודאי נשמע את התשובה: "סבלנות", ואולי אף נשמע: "הרבה סבלנות!" אנו עדים היום לתופעה שהילדים אינם גדלים לפי רצון או שאיפות ההורים. מציאות החיים טופחת על פניהם של הורים רבים שאינם יודעים כיצד להתמודד עם התופעה שהבנים "מקלקלים את התוכניות". אולי ננסה לבחון מדוע זה קורה, הרי כל אחד טוען ויטען שהוא עשה ומשקיע את מירב המאמצים עבור ילדיו והוא אינו מחסיר מהם דבר ובכל זאת הבן או הבת אינם גורמים להם נחת בתחום ההתנהגותי, הלימודי והמוסרי. הציפיות אינן מתממשות או שהן מתממשות בחלקן ובאיטיות רבה. הסיבות הן: אחת – ההורים מנסים להכביד את העול על הילד על מנת להשיג תוצאות מיידיות. ההורים רוצים עכשיו תוצאות, הם חפצים שהבן יגיע להישגים שהם דורשים ממנו באופן המיידי אך חבל שאותם הורים אינם יודעים שלילד יש קצב פנימי משלו ואי אפשר לפתור בבת אחת קושי שנגרר תקופה ארוכה ואולי לא טופל. הניסיונות להילחם בכוח בילד יכולים לגרום לו לפציעה נפשית וזאת כיוון שאותם הורים אינם מבינים שיש להתחשב בקצב העצמי של ההתפתחות הנפשית של הילדים. השניה – סיבה נוספת לאי הצלחה נובעת מייאושם של ה...הורים. הפתרון הקל הוא להוריד את הציפיות לגובה המציאות העכשווית וזאת אולי הדרך הקלה לקבל תוצאה מיידית, וכאן ההורה נאנח אנחת רווחה: הנה די לי שבני יגיע להישג של... וכאשר אין ציפיות גבוהות להורים מטבע הדברים גם הילד מנמיך ציפיות והוא משיג בקלות ובלי מאמץ מיוחד את מה שההורים ביקשו ממנו. השלישי – הם ההורים שאינם מחפשים פתרון מיידי. הם מכירים בקשיים החינוכיים ובחולשות של בניהם. הם אינם מתייאשים ואינם מנסים להגיע בכוח לפתרון מיידי. הם מגלים סבלנות חינוכית שמתנהלת לפי הקצב של המציאות כמו יעקב אבינו בתשובתו אל עשיו: "אדני יודע כי הילדים רכים וגו' ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים" (בראשית לג, יג-יד). יעקב אבינו מתנהל לאיטו לפי קצב ההליכה של הילדים אבל חותר להגיע אל היעד הרחוק, הוא מתחשב ברכותם של הילדים אבל אינו מוריד משאיפותיו וציפיותיו. סבלנות חינוכית דורשת גבורה נפשית. נוח לו להורה לדבוק ביעד חינוכי קרוב וזמין מאשר להתנהל לאט עד אשר מגיעים אל היעד, לסבול את הפער בין המצוי ובין הרצוי ללא ייאוש, להכיר במגבלה החינוכית של בנו, להתמודד עימה בכיוון נכון וחיובי ואפילו איטי אבל בטוח. סבלנות חינוכית היא אחד היסודות החשובים בחינוכם של הילדים. אין עוררין שאי אפשר להציל ללא סבלנות חינוכית. לא אחת אנו נתקלים בתופעה שהורים מאבדים סבלנותם ונשמעים מפיהם משפטים בוטים כגון: "אין לי כבר כוח לילד הזה!" או ביטוי חמור יותר: "נמאס לי כבר ממך... נ-מ-א-ס ל-י!" הבנים מגלים עקשנות וסרבנות. גם כאשר ההורים פונים אל הרגש וההורים רואים את עקשנותם של הילדים כחומה בצורה שלא ניתן להבקיע אותה. דווקא עכשיו חייבים ההורים לפעול בדרך שאולי היא היותר בטוחה בהצלחותיה והיא מכונה בפי חז"ל "ארך אפיים". אנו חייבים להעמיד לנגד עינינו את המחשבה כי אנו עוסקים בנשמות ולא בחפצים והקשיים הם ניסיונות הנקרים לנו במהלך חיינו אך עם זאת הקב"ה נותן לנו יחד איתם את הכלים להתמודד איתם. עלינו לזכור שהקב"ה נתן לנו את הילדים ויחד איתם את הכוחות לטפל בהם.
זכות הלימוד בעלון זה תהיה לעילוי נשמות: הרב הגאון רבי עובדיה יוסף בן גורג'יה זצוק"ל, ר' נוריאל בן מרים ויעקב חזני ז"ל, לע"נ מרת פארי דני בת מונירה ז"ל, לע"נ עזיזולה ישר בן שרה ז"ל, לע"נ מרת מנסורה ישר בת כשוור ז"ל, לע"נ אליהו נגר בן שלום ז"ל, לע"נ רפאל בן שהין ז"ל לע"נ טובה בת כורשיד ז"ל, לע"נ יהודה בן מרים ז"ל, לע"נ דוד בן כורשיד ז"ל, לע"נ לידיה לאה בת רחל ז"ל, לע"נ חנה אסתר בת יצחק יעקב ז"ל, לע"נ שרה בת כורשיד ז"ל, לע"נ משה בן כורשיד ז"ל, לע"נ מרים בת חנומקה ז"ל, לע"נ אירן בת מורוריד ז"ל, ולע"נ נפטרי עם ישראל שאין מי שיזכיר אותם