אהבת התורה
הלל אהב מאד את התורה. כאשר השתכר מעט כסף מיד חזר לביתו, במחצית הכסף קנה מעט אוכל לבני ביתו, ואת המחצית השניה נתן לשומר בית המדרש.
ביום חורף אחד לא יכול היה הלל לצאת לעבוד, היה זה ביום שישי ולא היה לו כסף לתת לשומר בית המדרש. התחנן לפני השומר הגוי אך הלה לא נתן לו להכנס. לשוא ניסה הלל לשמוע מבעד לשער הברזל הסגור – אך לא שמע מילה.
עלה למעלה על הגג, שם היתה ארובה גדולה כעין חלון עגול.
הניח הלל את ראשו על הארובה – ושמע את שמעיה ואבטליון יושבים בבית המדרש ולומדים עם תלמידיהם. הצמיד הלל אוזנו ושמע את דברי התורה. לאט לאט החל לרדת שלג והוא לא הרגיש מרוב השתוקקותו לשמוע את התורה, אך לאחר זמן מה התעלף.
למחרת, בשבת, חזרו הלומדים לבית המדרש, נשאו עיניהם למעלה אל הארובה ונבהלו, דמות אדם היתה שם.- צריך להצילו!. מיד הורידוהו, הדליקו את התנור כדי שיתחמם - למרות שהיה זה יום שבת. שהרי ידוע שפיקוח נפש דוחה שבת. אט אט התאושש הילל. האכילוהו והשקוהו, עד ששבה אליו רוחו וחזר לאיתנו.
כאשר ראו החכמים את עיניו המאירות ושמעו את דבריו הערבים, שמחו וקראו "בודאי ובודאי שהיה כדאי לחלל את השבת בשביל הלל". למד הלל עוד שנים רבות עד שנעשה "תנא גדול" ו"נשיא" על ישראל.
ומאז דלת בית המדרש היתה פתוחה לכל אחד.